דלעת אחת, חבר אחד, והמון תנועה

סיפור אישי - הריפוי שבתנועה ובמוזיקה

אני רוצה לקחת אתכם כמה שנים אחורה...

יום שמש, צהריים, אני בלוויה של מלאך קטן, בן משפחה.

כמה שעות אחר כך – אני מגיעה להדריך שיעור. הלב עוד בוכה, הכאב טרי, ואני עדיין שבורה מבפנים. אבל השיעור מתחיל – ואני יודעת שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים.

בשלב הזה של חיי, ומהניסיון שצברתי בריקוד ובהדרכה, אני כבר מבינה – אין קיצורי דרך. אי אפשר לעשות "בכאילו".

ביחד איתי באותו ערב היו שלושה מתופפים, אבל הזיכרון שמור לי במיוחד לאחד – בני הלוי. ניגשתי אליו, סיפרתי לו על היום שעברתי ואמרתי בפשטות:

"אני סומכת עליך שתרים אותי מהאדמה."

ביקשתי ממנו להתחיל את השיעור בנגינה על הקלאבש – אותה דלעת ענקית, שפעימותיה רכות ומזכירות טיפות של מים – ומשם סמכתי עליו לגמרי.

הקלאבש התחיל, לאט, בעדינות. לאט-לאט, הצטרפו אליהם שאר הכלים – ומשהו בי התחיל להשתנות. הרגשתי איך הגוף שלי מתמלא בכוח חדש, איך הוא מצליח לא רק לעמוד – אלא לנוע, לרקוד, ולחיות.

באותו ערב הרגשתי על בשרי את מה שאני יודעת עמוק בפנים:

התופים מרפאים.

הכאב הנורא נשפך החוצה, ובמקומו נכנסה אנרגיה חדשה – מחזקת, מנחמת, משחררת.

כשכולם הלכו, נשארתי לבד ברכב ונתתי לשאריות הכאב לזלוג החוצה – עד שהרגשתי ריקה ונקייה.

זה כוח הריפוי של הריקוד והתיפוף האפריקאי.

אני יכולה לספר לכם מה זה בשבילי – אבל עד שלא תחוו את זה בעצמכם, לא באמת תבינו.

אולי לחלקכם זה יהיה חזק מדי. אולי מפחיד. אולי רחוק מאזור הנוחות.

אבל אולי... תגלו שם משהו אחר – קסם. כוח. שחרור.

ואולי, כמוני, גם אתם תתמכרו.