סיפור אישי - הריפוי שבתנועה ובמוזיקה
אני רוצה לקחת אתכם כמה שנים אחורה...
יום שמש, צהריים, אני בלוויה של מלאך קטן, בן משפחה.
כמה שעות אחר כך – אני מגיעה להדריך שיעור. הלב עוד בוכה, הכאב טרי, ואני עדיין שבורה מבפנים. אבל השיעור מתחיל – ואני יודעת שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים.
בשלב הזה של חיי, ומהניסיון שצברתי בריקוד ובהדרכה, אני כבר מבינה – אין קיצורי דרך. אי אפשר לעשות "בכאילו".
ביחד איתי באותו ערב היו שלושה מתופפים, אבל הזיכרון שמור לי במיוחד לאחד – בני הלוי. ניגשתי אליו, סיפרתי לו על היום שעברתי ואמרתי בפשטות:
"אני סומכת עליך שתרים אותי מהאדמה."
ביקשתי ממנו להתחיל את השיעור בנגינה על הקלאבש – אותה דלעת ענקית, שפעימותיה רכות ומזכירות טיפות של מים – ומשם סמכתי עליו לגמרי.
הקלאבש התחיל, לאט, בעדינות. לאט-לאט, הצטרפו אליהם שאר הכלים – ומשהו בי התחיל להשתנות. הרגשתי איך הגוף שלי מתמלא בכוח חדש, איך הוא מצליח לא רק לעמוד – אלא לנוע, לרקוד, ולחיות.
באותו ערב הרגשתי על בשרי את מה שאני יודעת עמוק בפנים:
התופים מרפאים.
הכאב הנורא נשפך החוצה, ובמקומו נכנסה אנרגיה חדשה – מחזקת, מנחמת, משחררת.
כשכולם הלכו, נשארתי לבד ברכב ונתתי לשאריות הכאב לזלוג החוצה – עד שהרגשתי ריקה ונקייה.
זה כוח הריפוי של הריקוד והתיפוף האפריקאי.
אני יכולה לספר לכם מה זה בשבילי – אבל עד שלא תחוו את זה בעצמכם, לא באמת תבינו.
אולי לחלקכם זה יהיה חזק מדי. אולי מפחיד. אולי רחוק מאזור הנוחות.
אבל אולי... תגלו שם משהו אחר – קסם. כוח. שחרור.
ואולי, כמוני, גם אתם תתמכרו.
