ספירלה

פעם הופעתי באוניברסיטת בן גוריון עם עוד חברים מהלהקה. היינו שתי רקדניות, אחרי שסיימנו את המופע והסתיימה ההרצאה , המרצה הזמינה אותנו לעוד ריקוד במילים: הן אומנם לעולם לא ירקדו כמו האפריקאיות אבל בואו נזמין שוב את... כמובן שלא קמנו.

אצלה עוד היה קיים הרעיון שאנחנו עדיין בחיקוי של תרבות לא שלנו.

אבל אנחנו כבר מזמן הבנו שמעכשיו התרבות הזו, התופים והתנועות הן גם שלנו ואנחנו כבר לא בחיקוי אלא בהטמעה.

חקרתי ומצאתי את תנועת הנחש של עמוד השידרה -התנועה שמאפשרת לצוואר, לעורף להיות משוחרר לחלוטין וכך בתנועות המהירות החוליות לא יפגעו.

אחרי הביקור הראשון שלי בגמביה של שלושה שבועות חזרתי עם דלקת מטורפת מסביב לכל האגן. בעקבות כך חקרתי והבנתי כיצד אמורה להתרחש תנועת האגן מבלי לפגוע במותנית ומבלי ליצור עומס מיותר על המפרקים

בזכות הפילאטיס והחקירה למדתי איך לגרום לרגליים לעבוד במהירות מתחת לגוף – עדיין בעבודת חקירה אימתנית

מתוך ריקוד מהיר ואינטנסיבי, הייתי חייבת למצוא דרך להחליף את תנועת השרירים בתנועה אנרגטית משוחררת, שם פגשתי את עבודת הגוף – השכמות והאגן.

כל הלמידה הזו , עם הזמן התחברה לי להשפעה שלה על הנפש ועל המצב המחשבתי של הרקדן וזה הוביל אותי להכרה בריפוי הנמצא ממש בתוך התנועה , בתוך העקרונות

מתוך עבודה והסתכלות על אנשים ראיתי שהמתח בכתפיים מגיע בעיקר מתוך פחד

כמו כן גם הנשימה השטחית, גם היא מעידה על פחד מפני הרגשה טוטאלית של העולם.

הרכנת הראש היא כמו התחפרות בתוך קונכייה – מבוכה, חשש שרואים אותי

פתיחת הידיים לצדדים – מחובר ישירות למצב הלב – עד כמה אני מוכן לפתוח את הלב שלי עכשיו, בנקודת הזמן הזו לעולם, עד כמה אני מסכים להיות אני בעולם הזה.

לשיר! השירה מבטלת את המחשבות הרעות ועוזרת להיות בנוכחות מלאה. כשאני שרה אי נושמת את אותה הנשימה כמו המתופפים את אותה נשימת הקצב ולכן אני הופכת להיות הקצב

הריקוד, ואת זה למדתי כבר מהקפוארה, חושף לחלוטין את מי שאנחנו, והניסיון לייצר חומות הגנה שיסתירו אותנו הוא רעיון נחמד אלא שבזמן הריקוד כל החומות האלה נהיות שקופות.

רק בשנים האחרונות למדתי לפתוח את הווילון האחרון שלי – לפקוח עיניים ולראות ולהראות תוך כדי הריקוד . זה אמיץ ממש לרקוד עם עיניים פקוחות כי זה אומר שאתם רואים אותי כמו שאני, ואני רואה אותכם . זה המקום האינטימי ביותר.

ככה אני בלי הגנות בלי חומות בלי איפור והכי חשוב – בלי התנצלות.

וכשהגעתי למעמד הזה, התחלתי לנשום באמת. כי היום אני שלמה עם עצמי, יודעת חולשות וחוזקות, שלמה עם הגוף שלי, עם ההשכלה שלי, עם ההורות שלי.

כן ממשיכה ללמוד ולהשתפר אבל ממקום חוקר וסקרן כי רק כשהולכים בדרך אפשר לחקור אותה

מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה - ספירלת החיים

הסוד שבריקוד המערב אפריקאי

ההגדרה של ריקוד אפריקאי היא:

שבזמן נתון, שני אברי גוף מנגנים שני מקצבים שונים.

פרק שני - הריפוי שבתנועה

התנועות בריקוד המערב אפריקאי מחכות את הטבע , החיות , המים, יוצרות מחווה.

הגוף ,בזמן הריקוד, מתנהג כמערכת תופים דימיונית, ומתופף מקצב מורכב ביחד עם התופים.

לריקוד כוח טרפותיי טיפולי. תנועות הגוף הן חלק בלתי נפרד משפה טיפולית אינטואיטיבית רבת עוצמה

• רקיעות הרגליים באדמה מקרקעות את הגוף ומסייעות לרקדן להישאר ברגע ולהתמסר לפעימות התופים ולתנועה

כשהרקדן מתמסר כולו הוא עובר טרנספורמציה תודעתית=טראנס.

כשאנחנו מחלישים את המחשבות היומיומיות שלנו נפתחת האפשרות לשמוע את היקום, לראות ולהיות נוכחים בסימנים הקטנים שנמצאים סביבנו.

• לרוב, תנועות הידיים מצביעות לכיוון הלב או הבטן – הגוף.

המטרה היא לכוון את התודעה ולשחרר את הראש ממחשבות ארציות ומטרדות היום יום ולאפשר התנתקות, בעוד שהנשמה מקבלת חופש פעולה לרקוד לנוע ולהתבטא.

• תנועת "נחש החיים" – תנועת הנחש מתקיימת בעמוד השידרה כמו גל שעולה מהאגן (עצם הזנב) ועד החולייה האחרונה בבסיס הגולגולת.

האגן – מכיל בתוכו את כל החוויות הלא נעימות שאדם עובר בחייו מהלידה ודרך כל תחנות חייו.

התנועה הזו של "נחש החיים" לוקחת ממעמקי האגן ומעלה דרך הריאות – הנשימה והחוצה דרך תנועת "הקאה". לפעמים נרגיש גל עצב גדול ששוטף אותנו או קושי בנשימה או אפילו כאב בגרון. כך נדע שעוד חוויה שנקשרה בגוף השתחררה אל העולם.

אני מאמינה שאין צורך לחקור איזו חוויה זו היתה, אלא פשוט להודות על השיחרור.

האם יצא לכן.ם להתנסות בריקוד / יוגה / כל סוג פעילות גופנית שתוך כדי ואפילו בדקות של אחרי עדיין הרגשתן.ם את השימחה שהפעילות הגופנית יוצרת ופתאום ההרגשה התחלפה בעצב?

איך הכל התחיל....

לקראת ההרצאה שהייתה לי, ישבתי וחשבתי על הדרך שלי בריקוד המערב אפריקאי. איך הכל התחיל, מה למדתי על הריקוד, על עצמי.

הזכרתי בכל מיני חוויות שהיו בדרך שחלקן היוו צומת דרכים בדרך שלי וחלקן פשוט חוויות נחמדות (יותר או פחות). בקיצור, חשבתי לשתף כאן מהדברים. ליצור מאין בלוג קטן מפרקים.

ואם נשארתם לקרוא ויש לכם או לכן שאלות - אני אוהבת שאלות. תשאלו בבקשה ואני אענה לכם ולכן באהבה.

פרק ראשון:

ב 2003 התחלתי ללמוד ריקוד מערב אפריקאי

באפריקה, לא עוצרים או מאיטים את הקצב כדי ללמוד משהו חדש.

 הלמידה של כל התחומים בחיים נעשית על יד חיקוי. רואים משהו הרבה פעמים ומחקים אותו פעם אחרי פעם עד שהוא מתחיל להיטמע בגוף, עד שהוא הופך שלך.

התנועות המהירות חייבו אותי לחקור בעצמי את " איך הגוף עובד?" איך לרקוד מהר, משוחרר, גדול, מבלי לאבד מהכוח שלי או מהנשימה שלי.

בזכות הדרך הזו למדתי קודם כל ולפני הכל סבלנות ואמונה.

אמונה בחברים שסביבי ואמונה בעצמי.

הייתי צריכה לשחרר את התלונות מהראש – זה מהר מידי, האם זה ברגל ימין או שמאל? תעצרו בבקשה כדי להסביר לי..

כל אלה רק הרחיקו אותי מהמטרה. הידיעה שאף אחד לא הולך להאט או להסביר שום דבר הכריחה אותי לוותר בשלב מוקדם על ה"פנטזיה המערבית", ובזכות זה למדתי סבלנות ואמונה והתחלתי לקיים חקירה עצמית על איך לרקוד נכון יותר, מה זה בכלל הריקוד הזה, ואיך הוא מתיישב אצלי בגוף.

דבר נוסף שקרה עם השנים הוא ההבנה שלעולם אני ארקוד כמו שאני רוקדת ולמרות שהעתקתי את התנועות מאדם אחר – לעולם לא ארקוד כמוהו וזה ממש בסדר.

אני לא אפריקאית ולא גדלתי שם. גדלתי כאן בישראל בקיבוץ הזה ולכן אני יכולה רק להשלים ולאהוב את הריקוד כמו שאני רוקדת אותו.

אשמח לשמוע אם התחברתם.ן? האם גם לכם.ן ישנה חווית למידה מעניינת ששונה מהלימוד הקונבנציונלי?

מתוך סדנת ריקוד אפריקאי לרקדניות להקת בנגורה