לקראת ההרצאה שהייתה לי, ישבתי וחשבתי על הדרך שלי בריקוד המערב אפריקאי. איך הכל התחיל, מה למדתי על הריקוד, על עצמי.
הזכרתי בכל מיני חוויות שהיו בדרך שחלקן היוו צומת דרכים בדרך שלי וחלקן פשוט חוויות נחמדות (יותר או פחות). בקיצור, חשבתי לשתף כאן מהדברים. ליצור מאין בלוג קטן מפרקים.
ואם נשארתם לקרוא ויש לכם או לכן שאלות - אני אוהבת שאלות. תשאלו בבקשה ואני אענה לכם ולכן באהבה.
פרק ראשון:
ב 2003 התחלתי ללמוד ריקוד מערב אפריקאי
באפריקה, לא עוצרים או מאיטים את הקצב כדי ללמוד משהו חדש.
הלמידה של כל התחומים בחיים נעשית על יד חיקוי. רואים משהו הרבה פעמים ומחקים אותו פעם אחרי פעם עד שהוא מתחיל להיטמע בגוף, עד שהוא הופך שלך.
התנועות המהירות חייבו אותי לחקור בעצמי את " איך הגוף עובד?" איך לרקוד מהר, משוחרר, גדול, מבלי לאבד מהכוח שלי או מהנשימה שלי.
בזכות הדרך הזו למדתי קודם כל ולפני הכל סבלנות ואמונה.
אמונה בחברים שסביבי ואמונה בעצמי.
הייתי צריכה לשחרר את התלונות מהראש – זה מהר מידי, האם זה ברגל ימין או שמאל? תעצרו בבקשה כדי להסביר לי..
כל אלה רק הרחיקו אותי מהמטרה. הידיעה שאף אחד לא הולך להאט או להסביר שום דבר הכריחה אותי לוותר בשלב מוקדם על ה"פנטזיה המערבית", ובזכות זה למדתי סבלנות ואמונה והתחלתי לקיים חקירה עצמית על איך לרקוד נכון יותר, מה זה בכלל הריקוד הזה, ואיך הוא מתיישב אצלי בגוף.
דבר נוסף שקרה עם השנים הוא ההבנה שלעולם אני ארקוד כמו שאני רוקדת ולמרות שהעתקתי את התנועות מאדם אחר – לעולם לא ארקוד כמוהו וזה ממש בסדר.
אני לא אפריקאית ולא גדלתי שם. גדלתי כאן בישראל בקיבוץ הזה ולכן אני יכולה רק להשלים ולאהוב את הריקוד כמו שאני רוקדת אותו.
אשמח לשמוע אם התחברתם.ן? האם גם לכם.ן ישנה חווית למידה מעניינת ששונה מהלימוד הקונבנציונלי?
Kommentare